כי ימצא בקרבך. הזכיר לשון בקרבך וכן בסוף הפרשה ובערת הרע מקרבך, לפי שדרך עוברי עברה לעשותה בסתר, ולכך צריך דרישה היטב שיחפש האדם אחר העברות הנעשות במסתרים ובמקומות המחבואים, ושיבער אותן כמו שיבער החמץ מן החורים והסדקים שבבית, וזהו לשון ובערת ולשון מקרבך. ועוד אפשר לומר שיכלול מקרבך מקרוביך, כלומר ובערת הרע מקרוביך, שאם רואה אדם בקרובו שהוא עושה עברה ראוי לו להכלימו לבא כנגדו ושתהיה בו ידו בראשונה, ושלא יחוס על כבודו ושלא יחפה עליו, כענין שכתוב (תהלים טו) וחרפה לא נשא על קרובו.
ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי. דבר ידוע כי הקב"ה לא צוה לעבוד עבודה זרה, א"כ מה טעם לומר אשר לא צויתי.
וע"ד הפשט מפני שעובדי השמש והירח ושאר הכחות העליונים חושבים כי בעבודתם ימצאו חן בעיני ה' יתעלה בעבור שהם משרתי המלך, והמכבד משרתי המלך הרי זה מכבד את המלך, על כן הוצרך לומר אשר לא צויתי כי לא צוה בכבוד זה. או יהיה אשר לא צויתי כאלו אמר אשר צויתי בלאו, כלומר לאו (שמות כ) דלא תשתחוה להם. וכמוהו לפי דעתי (דברים לב) שחת לו לא, שחת לעצמו בלא, וכאשר אזכיר בהגיעי שם בעזה"י.
וע"ד הקבלה מה שהוסיף ואמר אשר לא צויתי, כלפי שצוה אותנו בשמירת בריתו, ויאמר הכתוב אשר עשה את הרע לעבור הברית של סיני שכתוב (שמות יט) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והברית הזאת הוא מדת יום ומדת לילה, ובאור זה אע"פ שצויתיו בקרבן התמיד לעשות שני כבשים האחד בבקר והאחד בערב והם כנגד מדת יום ומדת לילה המשפיעים אורה וכח בשני המאורות שהם השמש והירח לא צויתי לעבוד לשמש ולירח, והבן זה.
ודרשת היטב. מנין היט"ב, וכאלו אמר ודרשת את ה' מאותו, שצריך הדיין לראות עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו, ושידרוש השם יתעלה בשעת הדין.
על פי שנים עדים או שלשה עדים. ידוע כי תרי כמאה וא"כ מה טעם שלשה עדים, אם נאמר השנים לעדות והשלישי לקבלת עדות השנים, אין בענין הכתוב לקבלת עדות אלא עדות. ופירש הרמב"ן ז"ל, אע"פ שכל ענין נגמר בשני עדים ואפילו דיני נפשות, אם היו שם שלשה עדים וארבעה וחמשה או יותר, נשלח בעבורם ויבאו לפנינו, שמתוך רבוי העדים יתברר הענין יותר ויודע לנו האמת, אבל כשלא היו שם אלא שנים עדים, או היו וכבר הלכו להם, די בשנים אלו שהם נמצאים אצלנו, וזהו על פי שנים עדים, אם לא היו יותר, או שלשה עדים אם נמצאו שם והוא הדין לארבעה וחמשה. ודרשו רז"ל, על פי שנים עדים או שלשה עדים, אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכתוב שלשה, אלא להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת, וה"ה למאה, להוציא קרוב או פסול שעדות כלן בטלה אם היה אחד מהם קרוב או פסול, שהרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה כשנזדמנו כלן להעיד.
ואמרו במדרש או שלשה עדים, הוסיף הכתוב השלישי ללמדך שאילו שלשתם העידו שקר גם השלישי נענש בעונש השנים, שלא תאמר אין השלישי מעלה ומוריד שהרי העדות מתקיימת באותן השנים בין לחיוב בין לפטור. ולמדך הכתוב שכל הנטפל לעוברי עברה נענש כעוברי עברה. ומכאן היה מוכיח רבי עקיבא מתן שכרן של צדיקים, ומה המטפל לעוברי עברה נענש כעוברי עבירה, לא כל שכן המטפל לעושי מצוה שנותנין לו שכר כעושי מצוה, שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת על חמש מאות, שנאמר (שמות לד) נוצר חסד לאלפים וכתיב (שם) פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים.
כי יפלא ממך דבר. לשון העלמה, כמו (בראשית יח) היפלא מה' דבר. בין דם לדם. בין דם נקי לדם חייב, או בין דם טמא לדם טהור. בין דין לדין. הוא הממון. בין נגע לנגע. הכאות וחבלות, כגון פצע וחבורה. דברי ריבות. הוא הכלל. ובאת אל הכהנים הלוים. שהם מורי התורה. ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא שופט שבימיך, יפתח בדורו כשמואל בדורו, זהו לשון אשר יהיה בימים ההם, אע"פ שאינו בחכמה כשאר השופטים שהיו לפניו צריך אתה לשמוע לו, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל.
וכתב הרמב"ן ז"ל הצורך במצוה זו גדול, כי התורה נתנה לנו בכתב, והדעות לא ישתוו בכל הדברים הנולדים ואז ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, ולכך חתך לנו הכתוב הדין הזה שנשמע לב"ד הגדול העומד לפני השי"ת בכל שיאמר לנו בפירוש התורה כמו שקבלו עד משה מפי הגבורה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו את התורה אפילו יהיה בעיניך בהפך מדעתך כמי שמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב כי הם יודעי האמת ורוח הקדש שורה עליהם לכוין אל האמת לעולם.
והאיש אשר יעשה בזדון. והוא חכם מחכמי ישראל שירצה לחלוק עם ב"ד הגדול ועשה הוראה לעצמו שלא כדעת הב"ד הגדול בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הוא הנקרא זקן ממרא והוא חייב מיתה. ומת האיש ההוא. ימיתוהו בית דין.
וכל העם ישמעו וייראו. בזמן שיהיו כל העם, ודרשו רז"ל שממתינין לו עד הרגל שכל ישראל נאספים.
ככל הגוים אשר סביבותי. טעם סביבותי מפני שארץ ישראל הוא הקו האמצעי של מטה, וזהו לשון סביבותי כי כל הארצות סובבות אותה, כענין שכתוב (יחזקאל ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, וא"כ ישראל דרין בתוך שבעים אומות המקיפין את הארץ, ומזה אמר ככל הגוים אשר סביבותי. וכן הזכיר דוד ע"ה על זה (תהלים קיח) כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, וזו היא עלוין של ישראל והארץ הקדושה גם כן שהם מכוונים כנגד הקו האמצעי של מעלה שהוא חלקם של ישראל, ששבעים שרים מקיפין אותו, ממה שדרשו אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם, וכן כתוב (מלכים א כב) ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, אלו שבעים שרים, אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, וכן כתוב עוד (תהלים פט) ונורא על כל סביביו. לכך באר דוד ע"ה ואמר כי לא יבטח באדם הידוע ולא בנדיבים שהם שבעים שרי האומות, אלא בשם ה', והוא קו האמצעי חלקן של ישראל, ובו יכרית את כלן, וזהו (שם קיח) בשם ה' כי אמילם.
שום תשים עליך מלך. ע"ד הפשט זו מצות עשה שיהיה בישראל מלך. ושלש מצות נצטוו ישראל כשנכנסו בארץ, למנות להם מלך דכתיב שום תשים עליך מלך, להכרית זרעו של עמלק דכתיב (דברים כה) והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לבנות בית הבחירה דכתיב (שם יב) לשכנו תדרשו ובאת שמה. מנוי המלך קודם להכרתת עמלק דכתיב (שמואל א טו) אותי שלח ה' למשחך למלך, עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת עמלק קודמת לבנין הבית, דכתיב (שם ב ז) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב, ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה מצוה זו לדעתם של ישראל שהם עתידין שישאלוהו לא לדעתו של הקב"ה, כי הוא יתעלה המלך ההולך בתוך מחניהם משגיח על פרטיהם, וזה העם הנבחר אשר אדון הכל מלכו, ולכך הקשה בעינו יתעלה כששאלוהו לשמואל הנביא, הוא שאמר לו (שם א ח) כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ונתן להם את שאול למלך ולא מדעתו ורצונו, וכענין שכתוב (הושע ח) הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי, וכתיב (שם יג) אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי, ואתן לך מלך באפי זה שאול המלך הראשון, ואקח בעברתי, זה צדקיהו המלך האחרון שלוקח ביד נבוכדנצר בעברתו של הקב"ה ואירע בו מה שאירע, וצא ולמד מה הגיע אלינו מתחת יד המלכים, שכן דרשו רז"ל שאול נפל בהר הגלבוע, דוד נתן מגפה שנאמר (שמואל ב כד) ויתן ה' דבר בישראל, אחאב העציר את הגשמים עליהם דכתיב (מלכים א יז) אם יהיה השנים האלה וגו', צדקיהו החריב המקדש. ומה שהסכימו כל ישראל עליו ושאלוהו, כך אמרו במסכת סנהדרין, עמי הארץ קלקלו ששאלוהו למלחמותיהם שנאמר (שמואל א ח) ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, אבל זקנים שבהם ששאלוהו לשופטם ולרדות סרבנים שבהם.
וע"ד המדרש שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אין רוכבים על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישו, ואפילו מחל על כבודו אין כבודו מחול, וכשהוא מת כליו נשרפין עליו, וכן לא ישתמשו בעבדיו ובשפחותיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג השונמית היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה, אבל אשתו של מלך אסורה לאחר לעולם. אפילו הנביא עומד לפני המלך ומשתחוה לו ארצה, שנאמר (מלכים א א) הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך על אפיו ארצה. והמלך עומד לפני כהן גדול בשעה שצריך לשאול במשפט האורים, שנאמר (במדבר כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים.
וע"ד הקבלה שום תשים עליך מלך, ידוע כחו של מלך מה הוא, כי הוא רגל רביעי שבמרכבה הנקרא מלכות, כי הכתרים עם המכריע הם שלשה אבות המרכבה, והמלכות הוא הרביעי, וכנגדו מלך ישראל, והמלכות נקרא צדק, ופסוק מלא הוא (ישעיה לב) הן לצדק ימלך מלך, והוא שנאמר עליו (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, כי היא האבן המשלמת הבנין, ומאסו בה הבונים הם האבות שכל העולם נבנה מהם, שכל אחד ואחד לקח מדתו למעלה ממנה, ולכך בא דוד ולקחה לחלקו והיתה לראש פנה, כי היא האבן הראשה והפנה הרביעית. ואע"פ שמלך למעלה מן המלכות, מצינו במקומות שהמלכות נקרא מלך, והוא שכתוב (ישעיה מד) מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, וכן (תהלים קמה) ארוממך אלוהי המלך, על המלכות נאמר, וזהו לשון ארוממך וזהו שנכתב אלוהי מלא בוא"ו. ותמצא בספר יצירה, פנה עשירית וחתמו בו העשרה. וא"כ מוכרח הוא למנות בישראל מלך, ובלבד שתהיה כוונתם לשם שמים לכוונת המצוה, וזה מבואר. ולשון שום תשים היה יכול לומר תמנה או תקים, אבל הוא מלשון סם, ובא לרמוז כי המלך הוא סם חיים כי הוא כלול מן הכל, וזהו לשון שום תשים, והכל לפי הכוונה ששואלין אותו.
אשר יבחר ה' אלהיך בו. בא ללמד שהמלכות וכן כל שאר המעלות כלן מן השמים הן, והבחירה ההיא מאת עליון היתה, וכן אמרו רז"ל אפילו ריש גרגותא מן שמים מוקמי ליה, וכן אמר הכתוב (דניאל ה) די שליט עילאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתניניה.
מקרב אחיך תשים עליך מלך. דרשו רז"ל עד שיהא אביו ואמו מישראל, וזהו לשון מקרב אחיך. ומכאן יש ללמוד שכל מי שאינו אחיך אינו ישראל, וכל מי שאינו מישראל נקרא נכרי.
רק לא ירבה לו סוסים. יאמר אע"פ שיהיה לכם מלך כשאר מלכי האומות יהיה ממעט ממדות שאר המלכים, כי יש מלכים משתדלים ברבוי סוסים ומרכבות, ומלך ישראל לא ירבה לו סוסים ולא נשים ולא כסף וזהב, יש מלכים עושין מאלו הדברים עקר ומלך ישראל יחסר ברבויים ויעשה מן התורה והיראה עקר, זהו שאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה, יש מלכים יתגאו ברוב עשרם וגודל ממשלתם וירום לבבם על כל העולם, ומלך ישראל לבלתי רום לבבו מאחיו. ויבטיחנו הכתוב כי בקיימו זה יאריך ימים על ממלכתו. ופירשו רז"ל שלא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, כלומר מרכבת פרשיו וחייליו, אבל לא שיהיו לו שנים או שלשה למרכבתו, פעמים על זה ופעמים על זה. וטעם הדבר נכתב בצדו ולא ישיב את העם מצרימה, כדי שלא ישיב את העם מצרימה, שמשם היו מביאין הסוסים באותו זמן, וכן מצינו בענין שלמה (מלכים א י) ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה.
וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. זו מצוה לשעה כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם, ולפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים בכל תועבה כענין שכתוב (ויקרא יח) כמעשה ארץ מצרים וגו', לכך צוה להם כן, ואינה מצוה לדורות שיאסור הכתוב הדירה במצרים לעולם, והרי אנו רואין כמה קהלות דרות שם מאז ועד היום, ואילו היתה מצוה לדורות לא היו ישראל קדושים מקילין בזה לדור שם, ואילו עשו כן היו החכמים שבכל דור ודור מוחים בידם.
ויש שסוברין שמצות דורות היה, אבל לא אסר הכתוב הדירה במצרים אלא לאותן שבאים שם מא"י, וכן יורה לשון בדרך הזה שאתם הולכים שמגמת פניכם לארץ לא תשובון ממנו למצרים.
ולא ירבה לו נשים. פירשו רז"ל אלא שמונה עשר, כמספר הנשים שהיו לו לדוד, יש מהן שש מפורשות בכתוב, וכתיב ואם מעט ואסופה לך כהנה וכהנה שש ושש, הרי שמונה עשר. ופירש הטעם, ולא יסור לבבו, לפי שהאשה תפתה את האיש לסור מיראת הש"י כי כן עשתה אם כל חי, אף כי אם היו הנשים רבות.
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. פירשו רז"ל אלא כדי ליתן אפסניא, כלומר כדי ליתן שכר חיילותיו מדי שנה בשנה, הנכנסין והיוצאים עמו כל שנה ושנה, אבל אינו רשאי לעשות ממנו אוצר או סגולה, והטעם כדי שלא ירום לבבו, כי הוא נמשך אל לבלתי רום לבבו מאחיו. ובזה נתן טעם בשלשתן, ברבוי הסוסים כדי שלא ישיב את העם, ברבוי הנשים ולא יסור לבבו, ברבוי הכסף לבלתי רום לבבו, כי בעשותו אוצר לכסף ולזהב יבטח באוצרו ויסיר בטחונו מה' יתברך וראוי למלך שישים ה' מבטחו ושיהיה יראת ה' אוצרו ומבצרו, כענין שכתוב (איוב כב) ושית על עפר בצר ובצור נחלים אופיר, והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך.
והחכם רבי אברהם ז"ל נתן טעם בכסף וזהב לא ירבה כדי שלא יכביד על ישראל בכובד המס, שכן מצינו שלמה שהכביד על ישראל עול המס בסבת רבוי הכסף והזהב שהיה לו, כי כן העושר נמשל לאש כל מה שתרבה עצים תרבה השלהבת, וכן מצינו שהתלוננו כל ישראל משלמה לרחבעם בנו, הוא שאמרו לו (מלכים א יב) אביך הכביד את עולנו, ועלה הענין עד שהרגו לאדונירם שהיה ממונה על המס ורגמוהו בביתו. ומצינו שלמה שהיה גדול העולם שנכשל בשלשה אלו, הרבה סוסים שנאמר (שם ה) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים, הרבה נשים שנאמר (שם יא) ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות, וכן הכסף שנאמר (שם י) ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, וכתיב (שם ) אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה, אמר בכולן אני ארבה ולא אסור, וסמך על חכמתו לבא כנגד התורה ונכשל בהם.
למען יאריך ימים על ממלכתו. מכלל הן אתה שומע לאו. וכן מצינו בשאול על שעבר מצוה קלה שאמר לו הנביא (שמואל א י) שבעת ימים תוחל עד באי אליך, אמר לו (שם יג) נסכלת לא שמרת וגו', ועתה ממלכתך לא תקום.
הוא ובניו. למדך הכתוב שהמלכות ירושה, ואין צריך למשוח מלך בן מלך כי אם הראשון בלבד, אבל אם נפלה מחלוקת בישראל ואינן מסכימים מי ימלוך, אותו שהכל מסכימים להמליכו צריך משיחה, זהו שאמר בקרב ישראל, ודרשו רז"ל בזמן ששלום על ישראל, כלומר השלום בישראל הוא שהמלכות ירושה ואינו צריך משיחה. ומה שמשחו שלמה והוא היה בן מלך כבר דרשו רז"ל מפני מחלוקתו של אדוניה בן חגית.
